הסיפור שלי

השיעור הראשון שלי בלהיות מורה
 

הייתי בת 24, חודש אחרי שסיימתי תואר ראשון בתיאטרון, והגעתי לראיון עבודה לתפקיד מפיקה של מגמת התיאטרון של תיכון עירוני א' בתל אביב.
התרגשתי בטירוף. מגמת התיאטרון של עירוני א' הייתה המקום הכי נחשק ללימודי תיאטרון בתיכון,
והנה אני, ירושלמית, חנונית וביישנית, בוגרת לימודי משחק טרייה, יושבת מול מנהל המגמה -
דוד שטיינברג בכבודו ובעצמו.
אחרי כמה דקות של שיחה, שבהן אני גמגמתי ודוד הקשיב, הוא הסתכל עליי ואמר:
"אמנם הגעת לתפקיד המפיקה, אבל לדעתי את צריכה ללמד אצלנו".
בשקט חשבתי לעצמי: "אני? ללמד? מה פתאום?!"
אבל זה היה ראיון עבודה ורציתי להשאיר רושם טוב, ולכן עניתי בקול: "אני? ללמד? מה פתאום?!"
אני מודה שמעולם לא הייתי מצטיינת בהסתרת המחשבות שלי.
דוד לא התרגש מהתשובה שלי. "אני חושב שזה יתאים לך".
הסברתי לו באריכות שאני ממש לא מתאימה להיות מורה, שהרי מעולם לא לימדתי, ואני לא אדע מה להגיד לתלמידים, וזה עלול להיגמר באסון. 
דוד הביט בי בעיניו הכחולות-שובבות כמי שרואה איזו אמת נסתרת, הבטיח שהוא יעזור לי,
ושאני אהיה מורה טובה.
אמרתי כן.

היתי מורה במגמת התיאטרון של תיכון עירוני א' לאמנויות במשך 7 שנים נפלאות. 

בפגישה הזאת דוד לימד אותי את השיעור הראשון שלי בלהיות מורה.
דוד פגש אותי לא בעיניים של "בוס" שמראיין "עובדת", אלא בעיניים של מורה. 
בעיני המורה שלו, הוא ראה שאני כן יכולה, והסירוב שלי נובע מתוך פחד, ומתוך הבנת גודל המשימה.

מאז,  בכל פעם שתלמיד אומר לי "אני לא יכול"
אני נזכרת בפגישה הגורלית ההיא, שהפכה אותי למורה לתיאטרון,
ויודעת שהפחד הוא לא יותר מערפל שמכסה על מה שאני רוצה.
ה"לא" הוא רק נקודת פתיחה שממנה אפשר לצאת לדרך.